הרופא יושב מול המאמנת שלו. הקפה החם מונח לידו. דווקא הוא שתה די הרבה קפה היום בעבודה. טוב, אולי לא לגם את כל הקפה אבל בהחלט הלך להכין. מול כסא הרופא נמצא "הכסא החם", כסא המטופל. הכסא שלא מתקרר. מטופל קם ויוצא וטרם נסגרת הדלת מטופל נכנס ויושב. הרופא פונה למחשב מתעדכן בפרטים, מעדכן בחדשים, והמחשב מגיב באיטיות האופיינית לו. ככה הם המחשבים בשירות הציבורי, עייפים ושחוקים... כמעט כמו הרופא.
הרופא מציץ החוצה. סופר את הפציינטים שמחכים שם במסדרון במהירות. הוא כבר בנה לעצמו חוקים פנימיים. אם יש יותר משלושה מטופלים הוא נשאר ישוב בכסאו, אם פחות, הוא יצא, יבקש סליחה, וילך להכין קפה. אחר כך, באימון הוא יתחבר לצורך הזה של לצאת מהחדר, השניות של שקט בהן עומד מול הקומקום החשמלי, הערבוב המונוטוני, חקר מיזוג החלב בקפה או הקפה בחלב, לרגע אחד נדמה שהעולם באמת דמם. נשמע רק קול מתכתי של כפית המונחת בכיור. שקט. לחלקיק קטן של זמן לא היתה שם שוב מחשבה, רק כפית בכיור. שקט. הוא צריך שקט. כשיתקדם יותר בתהליך האימון, יברר האם הצורך בשקט מרכזי בחייו או שרק מסמל תקופה טרופה ועמוסה. יבדוק איך יכניס יותר שקט לחייו מבלי שיצטרך לעמוד יותר ויותר מול קומקומים חשמליים.
הרופא חוזר לחדר, טרם מניח את כוס הקפה על שולחנו כבר מספיק לברך לשלום את המטופל הבא. כוס הקפה לא תילגם עד סופה. הוא לא באמת צריך קפאין. התמכרות לקפאין או ניקוטין זה לא לאינטליגנט כמוהו, הוא רופא, הוא יודע. הקפה זה רק תירוץ. הנה, עוד כוס קפה מתקררת מיותמת, כוס קפה שלא ממצית את יעודה עד הסוף, כן, בדיוק כמו הרופא. מאוחר יותר באימון הוא יתעסק עם שאלת השאלות: שאלת היעוד, שאלת המיצוי.
ביומיום הרופא שואל הרבה שאלות, הוא גם נותן הרבה תשובות. הרופא מייעץ, מפנה, מדריך, אומר מה לעשות. לעיתים מדקלם תשובה לשאלה שנשאלה עשרות פעמים לפניה, והוא מרוצה. לא רק שהצליח לגייס סבלנות ולסייע לאדם מולו, הצליח באופן מושלם להחניק פיהוק פנימה ולבלוע איתו את תחושת השעמום המכבידה. לעיתים, בכסא החם יושב אדם מייבב אבל הרופא לא מוסח, נותן תשובה ממוקדת ומרוצה. שוב הצליח למסך את תחושת האדישות, שמפעפעת בו כבר כמה שנים, ועדיין להיענות באדיבות למטופל. הוא לא יפול למלכודת היבבות, האדם יהיה בסדר, יהיה בריא, הוא יודע, הוא הרופא. כמה טוב לדעת. טוב להיות האוטוריטה בחדר, לקבוע את החוקים, לנהל את המפגש, ולדעת. הרופא- המטופל שלו זקוק לו.
ועכשיו הרופא כאן בחדר האימון. והרופא... עכשיו הרופא זקוק. וזה קשה! קשה להחליף מקומות, ולהיות זה שיושב בכסא החם. הוא רוצה להיות אדם חזק, אדם שמוביל ומנהל את חייו, אדם החש סיפוק והנאה בבחירותיו ובעשייתו, אדם מצליח, כמו שתמיד רצה, ואולי אף היה פעם. היום הוא הלך לאיבוד. אולי הדרך לא נכונה, אולי היעד אינו נכון, אולי שכח לארוז בתיקו את הכלים המתאימים, אולי פשוט התעייף וצריך לעצור למנוחה. הוא זקוק למדריך. המאמנת מזמינה אותו לשבת. היא יודעת. היא מבינה ומכבדת את הקושי שלו, מכבדת אותו, גם היא לא תמיד יושבת בכסא המאמנת שלה. הרופא נע באי נוחות בולטת על הכסא. הוא מביט במאמנת ורוצה לספר לה על הימים הטובים שלו. לספר לה שהוא לא חלש, רק עכשיו קצת קשה. לספר לה שהוא בכלל מישהו אחר אבל הוא שותק. זה בסדר, עוד מעט, עוד קצת, הוא יחשוף את אותו מישהו אחר, אותו מישהו שהוא רוצה להיות, והיא תדע... והוא ידע.
הרופא מקרב את כוס הקפה לשפתותיו באיטיות. הקפה עוד חם מאוד אבל הוא בכל זאת לוקח לגימה קטנה, דוחה את הדיבור, מתענג על עוד רגע של שקט. הוא סורק את החדר במבט עייף, ומבין כי בחדר הזה נשברים החוקים. כאן, הרופא מתאמן מול המאמנת. בחדר הזה הוא כבר לא אוטוריטה, הוא כבר לא מנהל את המפגש, מישהו אחר שואל שאלות, והרופא... הרופא לא תמיד יודע את התשובות. תחושת בלבול, תחושת חוסר. הרופא צריך לחשוב, להרגיש, להתחבר, להבין את הפנים, להבין את החוץ, לדמיין... ואוו, מזמן הוא לא עשה את כל אלה. לפעמים זה נורא קשה, אבל לפעמים זה גם נעים. כל כך נעים לגלות תובנה חדשה, מן ניצוץ שנדלק מבפנים ומפזר תחושת חמימות ההולכת ומתפשטת בכל הגוף והנשמה. השרירים נרפים, וגופו נשפך בנינוחות אל תוך הכסא, כמעט מקבל צורת כסא בעצמו. שקט. אחחח... איזה שקט נפלא. ומתוך השקט מתחיל להשמע קול קטן מבפנים. קול נרגש מלא חשק. קול ברור של חשק לעשייה. נפלא. התשובות מגיעות. המאמנת שלו קוראת להן תזוזות או פריצות דרך. הוא קורא להן קולות החיים.
הכסא החם מתחיל להרגיש קצת יותר נוח. הכסא בהחלט מאפשר לשבת בו, לנוח, אפילו להתחזק, להתעצם, להתקדם ולקום! לקום!
בכל אדם מתקיים הרופא ומתקיים המטופל, מתקיים המאמן ומתקיים המתאמן. אלה הם חלקי השלם, השלם על חלקיו. והרופא... הרופא בדרך כלל יושב על הכסא שלו, ולפעמים גם על הכסא החם.
